חוק חופשה שנתית, אשר הינו חלק מחקיקת המגן על העובד, מטרתו מתן אפשרות לעובד לצאת לחופשה על מנת להעניק לו מנוחה וזמן לאגור כוח להמשך עבודה פורייה, וזאת מבלי שהעובד ייאלץ להפסיד משכרו בשל כך. חשוב לציין כי את אשר לא קבע המחוקק השלים בית הדין לעבודה בפסיקותיו בנושא.

על פי סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, כמות ימי החופשה לה זכאי כל עובד נקבעת ונמדדת בהתאם לוותק שנותיו של העובד במקום העבודה ולמספר ימי העבודה אותם עבד העובד בשבוע עבודה. כל עובד זכאי לנצל את מלוא ימי החופשה השנתית לה הוא זכאי ואף זכאי לניצול ימי החופשה בצורה רציפה.

סעיף 6(א) לחוק חופשה שנתית קובע את מועד החופשה, וקובע כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העובדה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה.

בפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין ההסתדרות הכללית נ' תדיראן בע"מ, נקבע כי החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, והוא המסדיר את מועדה. לטענת בית הדין הארצי, לא יתכן כי עובד יקבע לו את מועדי חופשותיו לפי רצונו, ויהרוס על ידי כך את סדרי העבודה במפעל.

יחד עם זאת, סעיף 6(ב) לחוק חופשה שנתית קובע כי עובד רשאי לקחת יום אחד מן החופשה במהלך שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, במועד שיבחר ויום אחד נוסף באחד מהימים המנויים בתוספת לחוק, ובלבד שהודיע על כך למעסיקו 30 ימים מראש לפחות.

צבירת ימי חופשה

סעיף 7 לחוק חופשה שנתית קובע כי החופשה אינה ניתנת לצבירה.

יחד עם זאת, העובד רשאי, בהסכמת המעסיק, לקחת רק 7 ימי חופשה לפחות ולצרף את יתרת ימי החופשה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.

בית הדין הארצי לעבודה קבע בעניין ישראל בר אדון נ' שמחה ג'רד, כי מטובתם של העובדים ושל המעסיקים כאחד שהעובד ייטול את חופשתו מדי שנה בשנה על מנת שיחליף כוחות, וישוב רענן לעבודה. על כן אסר המחוקק צבירת חופשה בלתי סבירה, אפילו אם היא נעשית בהסכמת המעסיק.

בית הדין הארצי אף פסק כי צבירת ימי חופשה על ידי העובד חייבת להיות מדעת, ומרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנה לו, מעבר לזמן המותר על פי החוק.

כמו כן נקבע באותו פסק דין, כי אין לייחס לעובד רצון לצבירת ימי חופשה, על ידי שתיקה ואי עמידה על זכותו לצאת לחופשה וכי אין לראות באי לקיחת החופשה צבירה בלתי חוקית, וכוויתור על חופשה או חלק ממנה.

רציפות החופשה השנתית

סעיף 8 לחוק חופשה שנתית קובע כי על המעסיק לתת לעובדו חופשה בת 7 ימים לפחות, כאשר חופשה זו צריכה כאמור, להיות רציפה.

רציפות החופשה מטרתה למלא את תכליתו של החוק.

בפסק דין נשואה זנקס נ' גל ארז, דובר על ערעור שעיקר עניינו נסב אודות הפרשנות שיש ליתן לס' 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית, לאור קביעת ביה"ד קמא כי העובד זכאי לתשלום בגין פדיון חופשה עם תום עבודתו אצל המערערות. בית הדין הארצי קבע, כי תכליתו של חוק חופשה שנתית היא להעניק זמן לעובד לנוח, לנפוש, להתנתק משגרת העבודה היומיומית, לשנות אווירה ולרענן את כוחותיו.

יחד עם זאת, המעסיק רשאי, בהסכמת העובד ובאישור ועד העובדים במקום העבודה (אם ישנו), לקבוע כי החופשה לא תהא רצופה, ובלבד שפרק אחד ממנה יהיה לפחות 7 ימים.

בעניין זה קבע בית הדין בפס"ד טרוסט נ' מדינת ישראל, כי הוראות החוק הן ברורות וחד משמעיות, ובהיותן חלק מ"חוק מגן" אין להתנות עליהן, אף לא בהסכם קיבוצי. בית הדין הדגיש כי על מנת לפצל את החופשה השנתית, אין מספיקה הסכמת העובד, אלא יש צורך בהסכמת ועד העובדים במקום העבודה.

נקודה נוספת וחשובה אותה יש להדגיש, הינה הסכמת העובד לפיצול החופשה. בפס"ד שלגי נ' סימני, דובר על עוזרת בית שאיחרה ב-4 ימים לשוב מחופשתה על אף התרעה ממעסיקה שאם לא תשוב לעבודה, הם יבינו מכך שהיא אינה רוצה לחזור לעבוד אצלם יותר. בית הדין הארצי לעבודה קבע בעניין זה, כי לא יהיה תוקף להסכמת העובד לפיצול החופשה, אם יוכח כי ההסכמה הושגה בלחצו של המעסיק.

מתן התראה מראש של 14 ימים לפחות, לפני מועד תחילת החופשה

חוק חופשה שנתית אינו קובע במפורש מי מחליט על מועד החופשה השנתית. הפסיקה פירשה כאמור, כי המעסיק הוא הקובע והמסדיר את מועד יציאתם של עובדיו לחופשה שנתית, בתיאום עם העובדים.

בפסק דין בר אדון נ' שמחה ג'רד קבע בית המשפט העליון, כי כשם שהמעסיק מסדיר את ימי העבודה ואת שעות העבודה והמנוחה של עובדיו, בכפוף להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, כך הוא גם מסדיר את מועדי החופשות של עובדיו.

על אף זכותו של המעסיק להוציא את עובדיו לחופשה, סעיף 9 לחוק חופשה שנתית קובע כי כאשר המעסיק רוצה להוציא את עובדיו לחופשה שנתית בת 7 ימים לפחות, עליו להודיעם על כך לפחות 14 ימים מראש.

בפס"ד גינסטלר ואח' נ' מדינת ישראל, עמד בית הדין הארצי על החשיבות שבקביעת החופשה מראש על ידי המעסיק.

קביעת מועד החופשה השנתית מראש חיונית היא, הן מבחינת העובד והן מבחינת המעסיק. ברי כי קביעת חופשה שנתית לעובד בהתראה בת ימים ספורים אינה יכולה להיקרא חופשה שנתית ואינה ממלאת את תכלית החוק, כשם שברי שצאתו לחופשה של עובד ללא תיאום עם המעסיק, אינה מתיישבת עם הפעלה סדירה של מקום העבודה.

הפסיקה מדגישה את חשיבות ההודעה מראש על יציאה לחופשה ואף קבעה כי ככל שהמעסיק הודיע לעובד על מועד היציאה שלו לחופשה פחות מ- 14 ימים לפני מועד תחילת החופשה, והעובד סירב לצאת לחופשה, זכאי העובד לתשלום שכר עבודה בגין תקופת החופשה אם יוכיח כי מועד היציאה לחופשה לא היה מקובל עליו.

דוגמא נוספת לחשיבות ההודעה מראש ניתן למצוא בפס"ד סאלח עמאשה נ' מטיילי קרית שמונה בע"מ. בפסק דין זה, דובר על עובד שהוצא לחופשה כפויה כחלק מאקט עונשי שהושת עליו, וזאת בניגוד לסעיף 9 לחוק חופשה שנתית הקובע כי להודיע לעובד על הוצאתו לחופשה 14 ימים מראש. לעובד שולם שכר בעבור החודשים בהם שהה בחופשה כפויה אולם, בית הדין האזורי קבע כי יש לראות בימי החופשה שנכפו על העובד וששולם בגינם, כאילו לא היו, ולשלם לו פיצוי בגין ימים אלו.